הבשורה השלושים

טקסט זה דומה לקודם, ושניהם מתייחסים לצדיקים שבאנשים, ואף יותר מכך לנביא מוחמד (עליו השלום והברכה)

הסיבה לכך היא שטקסט זה מתאר את האיש הזה כבעל ברכות רבות, המתבטאות במילה "מבורך" (או "ברוך"). ידוע היטב שהנביא מוחמד (עליו השלום והברכה) היה מבורך, וחייו היו למופת ביחסיו עם חברים ואויבים, קרובים ורחוקים, גברים ונשים, שליט ונשלטים.

טקסט זה מציין גם שאלוהים הציל את האיש המבורך הזה מהרשעים. ידוע שזה חל גם על הנביא מוחמד (עליו השלום והברכה), שכן התמודד עם אויבים רבים. ידוע גם שהיו שלושים ניסיונות התנקשות נגד הנביא מוחמד (עליו השלום והברכה), אך אלוהים הציל אותו מהם עד שמסר את מסר אדונו, ולאחר מכן אלוהים לקח אותו בחזרה אליו.

קטע זה מסביר שאדם זה מוצא שמחה בציות לאלוהים ובדבקות בתורתו הנגלה. ידוע שזה חל על הנביא מוחמד (עליו השלום), שנהג לעבוד את אלוהים בהרחבה והיה עומד בתפילה באמצע הלילה עד שרגליו התנפחו מעמידה ממושכת כל כך. כאשר אשתו עאישה (יהי רצון שאלוהים ירצה אותה) שאלה אותו, "מדוע אתה עושה זאת כשאלוהים סלח לך על חטאיך בעבר ובעתיד?" הוא ענה, "האם לא עליי להיות משרת אסיר תודה?"

פסוק זה מדמה את האיש המבורך הזה לעץ פורה שממנו אנשים נהנים לאורך כל השנה, עליו רעננים תמיד ולעולם לא נובלים. זה חל גם על הנביא מוחמד (עליו השלום), כפי שמודגם על ידי מעשי המוסלמים.

דבקות בתורת החוק האסלאמי לאורך כל השנה וסיוע לאנשים באמצעות מעשי צדקה כמו האכלת עניים וחפירת בארות לנזקקים.

לעומת זאת, הטקסט מתאר את הרשעים כמוץ, העלים הנושרים מעץ כאשר הרוח נושבת בהם. באופן דומה, הרשעים מתנדנדים על ידי הרוחות ונופלים, סופם הוא הרס וכישלון. זה בדיוק מה שקרה לכל מי שנלחם בנביאים, שהאחרון שבהם היה הנביא מוחמד (עליו השלום והברכה). כאשר עמו נלחם בו, הוא ניצח אותם, והמדינה עברה לשלטונו. לאחר מכן הוא חנן אותם ולא ביקש נקמה. אחריו, המדינה האסלאמית התרחבה, ואדמות מסין במזרח ועד אנדלוסיה במערב נכנעו למוסלמים, מבלי לבצע עוול או לבזוז עושר כפי שעשו מעצמות גדולות לאורך ההיסטוריה.

טקסט זה גם מדגים שלא היה נביא גדול ממוחמד (עליו השלום והברכה), שכן הוא ניחן בכל התכונות הגדולות שלא היו לאף נביא לפניו. הוא היה האהוב ביותר בבריאה של אלוהים, נבחר על ידו מכל הבריאה. ***