הבשורה החמש עשרה

זוהי נבואה על בוא הנביא מוחמד (עליו השלום וברכה). הוא הנביא האחרון, כמו האבן האחרונה בבניין, כפי שהיא מתוארת כאבן הפינה. עם בואו, אנשים ישוחררו מעבודת אלילים ואבנים, והם ישמחו בעבודת האל בלבד. הם יתפלאו על קריסתה והיעלמותה של עבודת האלילים. שמחה, פליאה ושמחה זו על השינוי אכן התרחשו, כפי שתועד בספרי ההיסטוריה, כאשר הנביא מוחמד (עליו השלום) נשלח וניצח את יריביו הפוליתאיסטים.

האבן שדחו הבונים היא מוחמד (עליו השלום). הבונים סירבו להציבו בתקופת הנביאים משה וישוע (עליהם השלום) משום שנבואת האל לא הושלמה איתם. כאשר מוחמד (עליו השלום) הגיע, הבניין הושלם עם הנחת אבן זו.

נבואה זו אכן התגשמה, והיא מרמזת על תגובת אלוהים לתחינתו של הנביא דוד.

ראוי לציין כי מסר זה של שמחה ופליאה מהדהד בברית החדשה. בבשורה על פי מתי (21:41-43) נאמר: "ויאמר אליהם ישוע: 'האם מעולם לא קראתם בכתובים: 'האבן אשר דחו הבונים הייתה לאבן פינה מעשה ה'', אשר הייתה נפלאה בעינינו? לכן אני אומר לכם כי מלכות האלוהים תילקח מכם ותינתן לעם אשר ייתן את פריה'".

יתרה מכך, הנביא מוחמד (עליו השלום) הביע רגש דומה באומרו: "דוגמתי ודוגמת הנביאים שלפניי היא כמו זו של אדם שבנה בית ושכלל אותו, מלבד מקום של לבנה אחת בפינה. אנשים החלו להסתובב סביבו, מתפעלים ממנו ואמרו: 'מדוע לא הונחה הלבנה הזו במקומה?'"

שליח האלוהים (עליו השלום) אמר: 'אני הלבנה הזו, ואני חותם הנביאים'".

תהילה למי שגרם לדברי שני הנביאים הגדולים הללו (ישוע ומוחמד), על שניהם השלום, לנבוע ממקור אחד וממקור אחד.

בתיאורם של דוד וישוע את הנביא מוחמד (עליו השלום) כאבן, ישנה אינדיקציה לעוצמה ולחוסן. זה אכן נכון, שכן האומה המוסלמית לא תפחת לא משנה אילו מלחמות ואסונות יפקדו אותה, ודתה לא תשתנה לא משנה הקשיים. למעשה, האסלאם במאה העשרים לספירה היה הדת הנפוצה ביותר לאחר זמינותם של אמצעים אלקטרוניים שקירבו מקומות רחוקים והקלו על הפצת המסר האסלאמי לכל האנשים בכל פינות תבל.

באשר לאמירתו, "מלכות האלוהים תילקח מכם ותינתן לעם אשר יניב את פירותיה", זוהי אינדיקציה להעברת הנבואה מצאצאי יצחק לצאצאי ישמעאל (עליו השלום). מוחמד הוא משושלת ישמעאל, עליו השלום, והאומה המדוברת היא עמו של מוחמד (עליו השלום).